אזברגה נ' עדי שיין קבלנים בע"מ

החלטה

1.הנתבעת הגישה בקשה למתן ערובה לפני דיון ההוכחות מאחר ולטענתה התובע מצוי במצב כלכלי קשה הגורם לה לחשש כי היה וייפסקו הוצאות כנגדו לא יוכל לשלמם.

התובע בתגובתו הכחיש טענה זו והכחיש את טענת הנתבעת לפיה עמד בפני הגשת בקשה לפשיטת רגל.

2.בדיון שהתקיים ביום 30/06/11 נפסקו כנגד התובע הוצאות בסך 500 ש"ח שהיה על התובע לשלם לנתבעת תוך 30 יום. בהתאם להודעת הנתבעת מיום 02/08/11 סכום זה לא שולם לה.

3.בקשת הנתבעת נובעת מחשש הנתבעת מהמשך הצורך בהשקעת משאבים במסגרת ההליכים המתנהלים בתיק זה מחד, כאשר מאידך חוששת היא כי גם אם תזכה בסופו של יום ותדחה התביעה נגדה, לא תצליח היא לגבות מהתובע את ההוצאות הרבות שהשקיעה בניהול ההליך המשפטי.

4.זכותו הבסיסית של כל אזרח ואזרח לגישה לערכאות הינה מהזכויות המהותיות הנתונות

לו. ולכן בית המשפט ישקול במשנה זהירות מתן כל הגבלה עליה. יחד עם זאת קיימים מקרים בהם לאור הנסיבות והתנהלות התובע נוטה מאזן הנוחות לטובת הנתבע המבקש הטלת ערובה לתשלום הוצאות, ולשם כך קבע המחוקק תקנה מיוחדת – תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). באופן עקרוני אין למנוע מאזרח ניהול הליכים משפטיים מסיבה של חסרון כיס, אך אין בכך משום חסינות מוחלטת מהטלת ערובה לתשלום הוצאות במקרים בהם התנהלות התובע מאששת את חשש הנתבע לחוסר יכולת או כוונה לשלם הוצאות, אם יפסקו כאלה לטובתו. אחת הדרכים לבחון את התנהלות התובע היא התנהגות קודמת שלו .

5.לעניין זה נקבע בבר"ע 4049/02 יוסף מרדכי נגד טובה וייס סא (2) 913 ע"י כבוד השופט

זילברטל:

"ייתכנו מקרים בהם התנהגות קודמת של בעלי הדין תשליך על בקשה לחיוב בהמצאת ערובה להבטחת הוצאות".

קל וחומר שהתנהלות התובע בתיק בו הוגשה הבקשה למתן ערובה תשליך על הבקשה

לחיובו בערובה.

בהתאם לאמור לעיל אתייחס למקרה הנדון.

אינני מתייחסת בשלב זה לסיכויי התביעה שלמרות שטיעון זה הועלה ע"י הנתבע מהחשש שכל התייחסות שאתן לטענה זו בשלב זה, תוכל לו ולמראית עין, לגרום לאחד הצדדים להרגיש שדינו כבר נחרץ.

הנתבעת מבססת טיעוניה על תצהירי ב"כ התובע לפרוטוקול בדיון בבקשת הרשות להגן

למרות שבפרוטוקול הדיון בבקשת הרשות להגן נכתב מפי ב"כ התובע "הזוכה (התובע) נמצא במצב כלכלי קשה" (עמ 1 שורות 14 ו-15) ובעמוד 3 הוסיף וציין "יכול להיות שיגיש פשיטת רגל" (כך במקור ח.ק. ). לטענת הנתבעת יש בכך משום הודאה בקשיים כלכליים המצדיקים את דרישתה להפקדת ערובה.

התובע בתגובתו, כאמור, הכחיש את שנאמר ע"י שולחו, ואף הוסיף וטען כי הקשיים נובעים מחובות של הנתבעת לשולחו.

בדיון שהתקיים בפניי קבעתי כי ההחלטה בבקשה למתן ערובה תינתן רק לאחר המועד שקבעתי לתשלום הוצאות סמליות על דחיית דיון ההוכחות לבקשת התובע.

אלא, שהתובע לא עמד בביצוע החלטתי מיום 30/06/11 ובכך חיזק את טיעוני הנתבעת בבקשתה למתן ערובה.

לתומי סברתי שהתובע יקפיד על תשלום ההוצאות במועד, הן לאור התחשבותי בו בעצם ביטול דיון ההוכחות לבקשתו, והן לצורך הוכחת רצינותו, אלא שלא כך היו פני הדברים. התנהלות זו של התובע אשר לא שילם סכום סמלי של 500 ₪, שהיה עליו לשלם בהתאם להחלטתי, מחזקת את טענת הנתבעת שאין בכוונתו או ביכולתו לשלם הוצאות אם יפסקו כאלו כנגדו בסופו של ההליך.